מוצג א’

מוצג ב’

אם דאפט פאנק היו אחראים לפסקול של הרימייק לטרון (מה שהופך באופן מסויים את מייקל שין לג'יימס מרפי, אבל זה כבר עניין אחר)

לא נשאר אלא לתהות מי יהיה אחראי לפסקול של Ra.One, הרימייק לטרון\מטריקס\כל סרט מדע בדיוני אחר שמתנדנד בין טכנופיליה וטכנופוביה בגווני תכלת מתכתיים בכיכובם של שארוק חאן וקארינה קאפור

(דיוואלי זה הכריסמס של האנשים שיודעים מה טוב)

מעניין אם צ'רנג'יט סינג פנוי.

ובגלל שסימטריה, טריוויה ומעגלים סגורים זה חשוב: סינג הקליט את האלבום הזה ב 1982, השנה בה יצא טרון המקורי

מוצג א’

מוצג א’ (1)

מוצג ב’

מוצג ב’ (1)

בונוס:

פרד זינמן\אדוארד פוקס מדגימים מקצוענות

בצד שמאל של הפריים יש להציב דמות גברית בגילאים 19 עד 41 ובגובה 178 עד 185 סנטימטרים. בצד ימין של הפריים יש להציב דמות נשית בגילאים 22 עד 28 ובגובה של 161 עד 171 סנטימטרים. על הדמות בצד שמאל לאחוז בפרק ידה של הדמות בצד ימין שתוצב במרחק של 30 עד 50 סנטימטרים מאחוריה, ולמשוך אותה קדימה בריצה. הדמות בשמאל הפריים תעטה ארשת על הטווח שבין דריכות ונחישות בעוד הדמות בימין הפריים תעטה ארשת על הטווח שבין חרדה וחרדה.

פרקטיקה:

Abduction

In Time

The Adjustment Bureau

_ _ a_ t_ d_ _ _ _b _c

נעימת נושא:

ג'נבה ג'קוזי

שלמי תודה:

חוליו קורטאסר

על המדרגות יש לעלות חזיתית, שכן עלייה בהליכה לאחור או במצודד בלתי־נוחה בעליל. נקודת המוצא הטבעית היא עמידה, הזרועות רפויות בלי מאמץ, הראש זקוף אך לא יותר מדי כדי שהעיניים יוכלו לראות את המדרגות הממוקמות בדיוק מעל זו שאנו עומדים עליה, והנשימה איטית וקצובה. כדי לעלות מדרגה אחת יש להרים תחילה את חלק הגוף הממוקם למטה מימין, שבדרך־כלל עטוף בעור או בזמש ופרט למקרים יוצאים־מן־הכלל אינו חורג מרוחב מדרגה. משהונח חלק זה, שלשם הקיצור נקרא לו כף־רגל, על המדרגה הראשונה, אוספים את החלק המקביל לו בצד שמאל (הקרוי אף הוא כף־רגל, אך אין לבלבל בינו לבין כף־הרגל הנזכרת לעיל), מביאים אותו אל גובה כף־הרגל וממשיכים הלאה, עד שמניחים אותו על המדרגה השניה, כך שכף־הרגל תעמוד על מדרגה זו. בעוד כף־הרגל עומדת על המדרגה הראשונה. (המדרגות הראשונות הן תמיד הקשות ביותר, עד שמשתלטים על הקואורדינציה הנחוצה. השם המשותף לכף־הרגל ולכף־הרגל מקשה על ההסבר. יש להקפיד במיוחד לא להרים את כף־הרגל ואת כף־הרגל בעת ובעונה אחת.)

הוראות לעלייה במדרגות

1962

מספרדית: טל ניצן

אחרי

מסקנות: קווין ג’יימס הוא אופיום להמונים.

מחשבות בעקבות דגי טרף צופים ברוז ביירן מבועתת

שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן מדוע סרט נדל"ן רדוף לא יוכל לעבוד בישראל:

1. צורנית\ארכיטקטונית, כמעט ואין בתים מעץ בארץ, כך שאפשר לשכוח מחריקות מורטות עצבים של רצפה\קירות\תקרה ומרצפת רופפת היא לא תחליף הולם (שלא לדבר בכלל על המחסור המשווע במרתפים).
2. תכנית (וחמורה\משעשעת יותר) סרט שעוסק בבית רדוף רוחות יקרוס ברעש מחריש אוזניים תחת משקל המטאפורות הפוליטיות המגוחכות שימצאו בו.

מצד שני, לא בטוח שלא הייתי משלם על צפיה בסרט שמתאר את מאבקם של המיסיונרים האמיצים של "אם תרצו" ברוחות הרפאים של הנכבה.

קיומו של סרט שלישי – במימד זה או אחר – הוא בלתי נמנע.

באותה נקודה ארכימדית נמצאת קומדיה מאמצע\סוף העשור הקודם ובה ווינונה ריידר מתכננת לגלות את חדוות ההתקשרויות הפיזיות גרידא, אך מוצאת את עצמה מפתחת רגשות בלתי צפויים.

ובאותו עניין: ג’ונה היל הוא אליזבת שו

(אם מסתכלים היטב, אפילו מוצאים את יוצאי “הסמויה” בשניהם)

[מבוא לתסריטאות עם מר א. מונטרוסו: הקורס בוטל]

אחרי שהשתתפה ב"התחלה" בו העלילה מתקפלת לתוך עצמה במישור התודעתי וב"בחצות בפאריז" בו העלילה מתקפלת לתוך עצמה על ציר הזמן, נותר רק צעד הגיוני אחד בקריירה של מריון קוטיאר.

סרט בו העלילה מתקפלת לתוך עצמה מרחבית.

"על חוסר הדיוק במדע" (שם זמני)

דראפט ראשון: קוטיאר משחקת את חברתו של טייס ניסוי שממוזער ומוזרק לתוך טייס ניסוי שממוזער ומוזרק לתוך מרטין שורט.

ולדייויד בורדוול יש כמה דברים מעניינים להגיד על פלאשבקים משולשים משנות הארבעים.

רק כמה רצועות של קולמן הוקינס הפעם. ידידי היה איש עייף

הארי מאת'יוס
חיי בסי-איי-אי: כרוניקה של שנת 1973
2005
מאנגלית: מתן קמינר