בעירה פנימית

אלפרד היצ'קוק הגדיר פעם את ההבדל בין הקולנוע האירופי לזה האמריקאי:

"סרט אירופאי יכול להיפתח בשוט של עננים, אחריו עוד שוט של עננים ואחריו עוד אחד; בקולנוע האמריקאי אם אחרי שוט ראשון של עננים לא יגיע שוט שני של מטוס ובשוט השלישי המטוס יתפוצץ, הקהל ידרוש את כספו חזרה"

אבחנתו של היצ'קוק תקפה במיוחד דווקא בתחום המוטורי; בעוד בסרטים הוליוודיים לנהיגה במכונית תמיד תהיה מטרה מוגדרת – הגעה טריוויאלית מנקודה א' לנקודה ב'\מרדף\מירוץ\מסע בו הגיבורים מגלים על עצמם אמיתות חדשות ומפתיעות*, הרי שבקולנוע האירופאי יכולים הגיבורים לשוטט בקופסאות פח ממונעות ומסוגננות בלי נקודת מוצא או יעד מוגדר.

כך למשל, לעומת הענייניות של ג'ון פרנקנהיימר (אף אחד לא צילם מכוניות כמו ג'ון פרנקנהיימר) בגראנד פרי מ 1966

ניצב חוסר התכליתיות, היחסי עדיין, של "עד כלות הנשימה"

חוסר תכליתיות שהלך והתגבר ב Bande à part

פרנץ וארתור, שכונו על ידי גודאר בני דודיו הפרבריים של גיבור "עד כלות הנשימה" מבלים חלקים ניכרים מהסרט בנסיעה במעגלים או סביב מכוניתו של פרנץ

(בהופעת אורח: אודיל)

לא מפתיע, אם כך, שWeekend סרטו של גודאר המסתיים בהכרזה על סוף הקולנוע נפתח באובדן המוני של אותה יכולת תנועה

התופעה הגיעה לשיאה במקום בלתי צפוי לחלוטין.

איטליה.

ליתר דיוק, באחד מהז'אנרים המסחריים, ויש יאמרו מיותרים וסתמיים, של הקולנוע האיטלקי: הפולציוטסקי.

הז'אנר שפרח בשנות השבעים והתאפיין מלבד האלימות המשטרתית\קרימינלית של גיבוריו גם בתסריטים שלדיים למדי, פיתח במהלך השנים ניב קולנועי ייחודי לו.

סצנת פתיחה כמעט סטנדרטית בדמותם של מיקרו-מסעות אורבניים תלושי הקשר**.

Milano trema: la polizia vuole giustizia

ידוע גם כ Violent Professionals


Roma a mano armata

Napoli Violenta

Milano odia: la polizia non può sparare


אתנחתת טריוויה:

על עטיפת The Big Gundown אלבום המחווה של ג'ון זורן לאניו מוריקונה מופיעות דמויותיהם של הנרי סילווה ותומאס מיליאן מ Milano odia

(אין לי מושג מי הברנש באמצע)

La Banda del Trucido

רוג'רו דאודטו, כרגיל, לוקח את הדברים לקיצוניות

Uomini si nasce poliziotti si muore

ידוע גם כ Live like a cop, Die like a man

ובכל זאת, מדי פעם כיכבו גיבורי הפולציוטסקי גם בנסיעות בעלות מטרה כלשהי
Napoli si ribella

Italia a mano armata

סצנה שפס הקול שלה צוטט על ידי טרנטינו ב"חסין מוות"

(החל מהדקה הרביעית)

——————————————————-

עוד על נסיעות בקולנוע הצרפתי:

לפני קצת פחות מעשר שנים, אחר צהריים אחד שבו השתמטתי מקולנוע וביטלתי את זמני בתיכון, הופיע המורה שלנו לספרות ואמר לנו: "ראיתי אמש את הסרט הטפשי ביותר שבנמצא" 'הגברות מיער בולון'; יש שם איזה טיפוס, שפותר את כל בעיות-הרגש שלו בכך שהוא נוסע חמישים קילומטר במכונית; אני לא מכיר משהו מגוחך יותר."

פרנסואה טריפו

 

1956

 

מצרפתית: אביטל ענבר

גיבוריו הלאקוניים של ז'אן פייר מלוויל, לעומת זאת, מיעטו לשבת שלא לצורך מאחורי ההגה; נטייה מתבקשת, בהתחשב במורשת האמריקאית של בוראם.

ועוד פרנסואז הארדי

 

*אחד הנהגים האמריקאיים המשוטטים היחידים בשנים האחרונות הוא הדמות שמגלם ג'ף דניאלס ב The Squid and The Whale , שעוסק בדקות לא מעטות מהסרט בחיפוש חניה עבור מכוניתו  הצרפתית, ובוחר לצטט את מילותיו האחרונות של ז'אן פול בלמונדו ב"עד כלות הנשימה" כדברי פרידה מאשתו.

** את הסצנות האלו ועוד רבות אחרות אפשר למצוא באיכות טובה יותר כאן.

למרבה הצער, האתר באיטלקית בלבד

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה one shot, אומברטו לנצי, ג\'ון פרנקנהיימר, טריפו, מוטוריקה עדינה, סרג\'יו מרטינו, רוג\'רו דאודטו. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על בעירה פנימית

  1. סטיבי הגיב:

    יש לי חולשה לא מוסברת למכוניות (בסרטים. בדרך כלל.)
    אבל אולי כן מוסברת, בעצם.
    -גזור ושמור-

    (מעניין שהשם האיטלקי של Live Like a Cop, Die Like a Man מתרגם דווקא כ"Men Are Born, Policemen Die")

  2. שחר הגיב:

    כאן דווקא יש התייחסות לכמה סרטים אמריקאיים שעונים על התיאור שנתת לאירופאים. ובלי קשר, אם לא קראת אני מאמין שתאהב מאוד.

  3. vancleef הגיב:

    תודה.
    (קורא בזה הרגע)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s