החוט הכחול הדק. לא, רגע; זה האדום!

 

I

מראה התנועה גורם לאושר: סוס, אתלט, ציפור.


לקראת אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, סביב יום הולדתו המאה של הקולנוע החלו לבצבץ מחוות מגוונות למדי לעברו.

 

אחת מהעלומות שבהן  הייתה תת ז'אנר חביב וקצר ימים: סרטי החבלנים.

 מהמומחה (1994)

דרך הספירה לאחור  (1994)

ועד מת לחיות 3 (1995)

סרטים אלו עסקו, מלבד בעלילות הנקמה שלהם, גם בסקרנות הקדומה שהייתה אחת מהורותיו  של הקולנוע:

איך דברים עובדים?

וכך, לצד אשפי C4 קפוצי לסת, כיכבו בסרטים אלו תהליכים כימיים ומכניים, נורות מהבהבות, ספרות אדומות חשות אל האפס המוחלט  ושאר ביטויים לפטישיזציה של מכניזמים שונים ומשונים, לקורת רוחן של רוחותיהם של אדוארד מייברידג' וללנד סטנפורד.

היה זה גם מעין רקוויאם להיותו של הקולנוע מייצג  מציאות פיזית כלשהי – עלייתם של הסרטים העוסקים במרחב הוירטואליים  ובמקביל השתכללותם של האפקטים הממוחשבים

(קצת מופרז בהקשר של  מרדף ממוחשב, ובכל זאת)
בישרו את בואה של היצירה שכמעט ותכחיד את קולנוע הפעולה הקלאסי  ובה  ישויות זונחות את גשמיותן לטובת התכתשויות רוויות פיקסלים

(חילוקי דעות פרמקולוגיים –  01:06  מול  00:24)

II

 

האילוץ של סדירות מכנית, המכניזם הוא המוליד את הרגש.
חשוב על כמה פסנתרנים גדולים כדי להבין זאת.

 

רובר ברסון
1975
מצרפתית: אריאל שוייצר

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הסינמטוגרף, מוטוריקה עדינה, מייברידג\', מקצוענות, רובר ברסון, ריצה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s