פינת השימוש הנואל בביטוי איטלקי

צפייה בטריילר של מהיר ועצבני 4

מוכיחה שהאסתטיקה אותה שכלל פול גרינגראס בסרטי "זהות xxxx" הפכה ללינגואה פרנקה של סרטי הפעולה ולמעשה של מרדפים אורבניים באשר הם מ"קוונטום של נחמה" ועד "נער החידות ממומבאיי".

קדמו לשלטון המצלמה השועטת והחיתוכים התזזיתיים הפיצוצים המסיביים מבית מייקל ביי ומוקיריו

שהגיעו למיצויים המוחלט ב"איילנד" הלא מוערך.

(איפה עוד בתולדות הקולנוע נופלת אות ניאון אדומה וענקית על מסוק ללא כל סיבה נראית לעין?)

ייתכן שאחת הסיבות לבעייתיות של הרובוטריקים היא העובדה שלראשונה בקריירה שלו היצורים המכניים שביי כה נהנה להתעלל בהם מקבלים פנים, קול ואישיות,

תכונות המונעות ממנו להשמיד אותם בחדווה האופיינית לו (לגבי פירוק של בני אדם הוא עדיין לא חושב פעמיים).

לפניהם שלט בכיפה לזמן קצר זמן הקליע הידוע לשמצה מבית האחים וושובסקי, שבתורו שאב השראה מהילוכיו האיטיים של ג'ון וו.

שצפה אי אלו פעמים ב"חבורת הפראים" של סם פקינפה.

אפשר לומר שקולנוע הפעולה על גלגוליו הוא אולי הז'אנר היחיד המתכתב עם תפיסתו של אנדריי טרקובסקי את הקולנוע כפיסול בזמן.

יהיו אלו הקוביזם של גרינגראס ושות', הכופרים בעמדתו של טרקובסקי ומנסים להרכיב מחדש זמן ומרחב ממאות ואלפי פיסות קטנות

או גישתו של זאק סניידר, שמוזר ככל שהדבר יישמע, נאמן יותר לדרכו של אנדריי ארסנייביץ' ומעדיף לפסל בפיסות זמן ארוכות יותר באמצעות חילופי מהירות תוך כדי שוט רציף

שיטה שתחושת ה"לאט-מהר-לאט" שהיא יוצרת משמשת כמוליך מוצלח יותר של אסתטיקת הקומיקס מאשר הנסיון המרתק אך כושל של אנג לי ב"ענק" מ 2003 ליצור את אותה תחושה באמצעות פיצול המסך ודחיסת מקסימום מידע ויזואלי לשוט בודד.

הגאונות האוונגרדית של טוני סקוט היא כבר סיפור אחר.

עוד קצת פיסול בזמן באדיבות רוב סוויפט וצ'ארלי פארקר

הסימפול אודות מניפולציית הזמן לקוח מהדוקומנטרי המצויין של דאג פריי  Scratch

פוסט זה פורסם בקטגוריה אדגר רייט, הוליווד, זאק סניידר, טרקובסקי, נפילה, סם פקינפה, פול גרינגראס, קוביזם, קומיקס. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על פינת השימוש הנואל בביטוי איטלקי

  1. moneypenny הגיב:

    אחלה פוסט.
    עבר זמן מה מאז ראיתי את סצינת הכנסיה ב"רוצח"…

  2. vancleef הגיב:

    תודה.
    כן, צפייה חוזרת ב"רוצח" היא משהו שגם אני צריך לעשות.

  3. שחר הגיב:

    מצויין כתמיד אבל לא בטוח שהבנתי עד תום משהו.
    אתה טוען שהכרונולוגיה היא
    1. זמן הקליע
    2. הפיצוצים בסגנון ביי
    3. המצלמה השועטת והחיתוכים התזזיתיים
    נדמה לי שכל אלה חיו במקביל, ובכל מקרה קצת מוזר לטעמי לחלק את הבקושי עשור האחרון לתקופות כל כך מובחנות.
    מצד שני, אני נאלץ להודות שבקושי ראיתי סרטי אקשן בעשור הזה אז אולי אני טועה.

  4. vancleef הגיב:

    תודה.
    אני חושב שהפיצוצים בסגנון ביי וזמן הקליע התקיימו די במקביל ("המטריקס" יצא ב 1999, מייקל ביי הביא את הוונדליזם שלו לידי שלמות ב"בחורים רעים 2" ב 2003), רק שהאסתטיקה של זמן הקליע שחקה את עצמה הרבה יותר מהר – מה שהיה מלהיב ומקורי בסרט הראשון נראה כמו פרודיה בסרט השלישי.
    המצלמה השועטת והחיתוכים התזזיתיים הפכו לדומיננטיים החל מהסרט השני בסדרת ג'ייסון בורן (2004) והשפיעו מיידית על קולנוע הפעולה שהגיע אחריו- "קאזינו רויאל" הוא דוגמא קיצונית במיוחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s