אם מנפים מגרסתו המוצלחת של טוני סקוט ל"חטיפת פלהאם 123" את כל הסצנות העלילתיות, שלא מצטיינות במקוריות או ברק עודפים; כלומר את מרבית הסרט, נשארים עם משהו שדומה יותר לרימייק של סרטו של וולטר רוטמן מ 1927, "ברלין:סימפוניה של עיר גדולה".
סרט שיכול אולי לזכות לכותרת "ניו יורק: רמיקס של עיר גדולה"
וכולל מחווה שנונה למדי לשרות המפות של גוגל
ויש גם חוליות חסרות
(לא קליפ רשמי, ערוך מסרטו של קרסון דייוידסון 3rd Ave. El מ 1955)
וזו הגרסא של ד.א. פניבייקר
למען האמת, קצת קשה להטיל את כל אשמת חולשת העלילה על התסריטאי בריאן הלגלנד.
מותחני בני ערובה סובלים מכשל מבני, נולדים עם מנגנון מתח שבור אם תרצו.
אחרי שחרור בני הערובה, שאמור להפיג את המתח ולסיים את הסיפור, הגיבור עדיין נדרש לעימות אחרון מול הנבל, עימות שכמעט תמיד יהווה אנטי קליימקס.
שתי הדרכים לפתור את הבעיה: להרוג את בני הערובה או להרוג את הגיבור בעימות הסופי הן לא ממש פתרון אידיאלי לסרטי קיץ.
ארפלס טבע 
אלא אם אתה פול גרינגראס ואין לך בעיה עם פייד לשחור.
כשחושבים על זה גרינגראס הוא מין טוני סקוט 2.0 עם תסריטים יותר טובים וסוג של סאבטקסט\מודעות פוליטית.
עם פייד לשחור אני בסדר, פייד ללבן מפחיד אותי.