בלמונדו מול ההתייצבומט

תשע מתוך עשר תנועות שאנו עושים נענות להרגל ולאוטומטיות. יהיה זה בלתי טבעי להכפיפן לרצוניות מודעת ולמחשבה.

רובר ברסון
1975
מצרפתית: אריאל שוייצר

("הכייס" מכיל כנראה את אחד ממונטאז'י האימונים הראשונים)

כמו בלא מעט מקרים נוספים,  הקולנוע של רובר ברסון מספק את הדוגמא הטהורה ביותר לנושא; הפעם אלו הם סרטי הפשע בהם מהותו של הגיבור מתמצה בכותרת.

אותן דמויות אפלוליות מצדו הלא נכון של החוק שמוגדרות אך ורק על ידי ההתמחות הפלילית שלהן (ונניח לרגע בצד את אלו שכבר הפכו את העניין לסמלי\מיתולוגי כמו "הסמוראי" או "הסנדק" )  ומבלות את מרבית הסרט בהצגתה לפרטי פרטים זכו לפריחה בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת –

מ The Hustler (אם לקרוא לאדי פלסון בשם שנתנו לו הוריו)

דרך "הנהג"

ה"גנב"

ו"המהמר"

ואם לצטט מהמקור (שלמרבה הצער כבר לא נקרא "הקוביוסטוס" )

 

הייתי כאחוז קדחת ושמתי את כל הכסף הזאת על האדום – ופתאום הצטללה דעתי: זו הייתה הפעם היחידה בכל הערב הזה, בכל זמן המשחק, שהפחד חלף בבשרי זרם של קור והעביר רעד בידי וברגלי. הזדעזעתי מרוב פלצות, תופס בן רגע מה פירושו של הפסד בשבילי כעת! כל חיי תלויים בסיבוב הזה!

 

פיודור דוסטוייבסקי

המהמר

1866

מרוסית: נילי מירסקי

 [ג'יימס קאן כנראה באמת יודע מה הוא עושה]

ועד ג'ון וויין בתפקידו האחרון, מסכם את הקריירה שלו כ"אקדוחן"

כמה שנים מאוחר יותר, בצדו השני של האוקיינוס – "הרוצח"

בינתיים, בצרפת, ז'אן פול בלמונדו זכה לגלם את התפקיד בצורתו המופשטת:

"המקצוען"

סרט שזכור יותר בגלל נעימת הנושא של אניו מוריקונה

באופן משונה משהו, אחרון המוהיקנים של המקצוענות (ולמען האמת, לא אחד המוצלחים שבהם) הגיע מפרו – לואיס לוסה הביא לאוויר העולם את "הצלף" ב 1993

ואת "המומחה" ב1994

כותרות הסיום של תת ז'אנר בעלי המלאכה עלו על רקע "המתווך" מ 1998, בו מקצוענותו של הגיבור כבר אינה פיזית אלא מילולית – קווין ספייסי וסמואל ל. ג'קסון לא יודעים לירות, לכייס, לנהוג או לפוצץ דברים טוב יותר מהקולגות שלהם; הם פשוט  מדברים ומקשיבים בהצטיינות יתרה.

(אמנם ב 2007 עוד עלה על המסכים Shooter שעסק כולו ביכולות הצליפה של מארק וולברג, אבל למרות התיארוך המאוחר יחסית הלך הרוח של הסרט מיושן למדי)

{הקטע הבא הוא חסר קשר לחלוטין ונמצא פה רק כדי שתהיה לדקסטר וונסל תוצאה ייצוגית כמחפשים אותו בגוגל}

פורסם בקטגוריה אקדוחנים, דוסטוייבסקי, דקסטר וונסל, מקצוענות, ספרות, ציטוטים, רובר ברסון | 3 תגובות

זכור את אשר עשה לך עמלץ

בראשית הייתה נעימת הנושא של ג'ון וויליאמס לסרט הכרישים של סטיבן שפילברג

שנה אחר כך, זכתה יצירתו של וויליאמס לטיפול מלכותי מידיו של מלחין קולנועי מהולל אחר, לאלו שיפרין

חלפו עוד שנתיים, והמוזיקה המאיימת המלווה את הכריש הרצחני הגיעה לגן עדן שכולו חליפות לבנות ורקדניות מפזזות כאשר ליוותה את אמיטאב באצ'אן בסרט "מוקאדר קא סיקאנדר" (שדילג עכשיו לצמרת רשימת הסרטים שאני צריך לראות)

(כן, שש השניות הראשונות שייכות לבארי ווייט, אבל זה כבר סיפור אחר)

ולסיכום, הצעת הגשה לתת ז'אנר רב פוטנציאל

בלקספלוטיישן\כרישים

פורסם בקטגוריה אלכוהול, אמיטאב באצ\'אן, בוליווד, בלקספלוייטשן, דגים, הוליווד, טרילוגיה, מלבן על הזמן, סימפולים | כתיבת תגובה

ברייכסטאג בחצי היום

וְאִשֵנוּ אוֹן חוֹרֶכֶת
לְבָעֵר כָּל צָר וָמַק
לְחַשֵל אֶת הַמּוֹלֶכֶת
חֶרֶב רוֹעֲצָה עַד דַּק
אוֹת בְּרִית הַמְּהַלֶכֶת
הוֹד, אֵימִים, חֶדְוָה וַשַׂק
הוֹד הַחֶרֶב הַנּוֹסֶכֶת
אֶת דָּמֵנוּ וְתִצַּק.

בית מתוך

אנשים קשים אנחנו\יונתן רטוש

אפשר לומר ש"ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט על חוסר היכולת של האדם להמלט ממי שהוא; חילופי מלבושים, מבטאים ושמות יכולים לטשטש את זהותן של הדמויות רק עד נקודה מסויימת בחלל ובזמן.

אחרי נקודה זו, שמגיעה כמעט תמיד באופן מהיר וכואב, כושלים כל נסיונות הבריחה.

בשבתו כבורא העולם הזה דואג טרנטינו לסמן אותות קין על אלו המנסים להתכחש לזהותם ומעשיהם.

 

 דמותו של בראד פיט משמשת, לצורך העניין, כאצבע אלוהים צרדה וצרודה.

אותו הגיון תקף גם לגבי טרנטינו עצמו, שמתקשה להשתחרר מכותרות בגופן צהוב ושמנמן, מחוות לסרג'יו לאונה או מקריינות של סמואל ל. ג'קסון.

(הנרי פונדה הוא הכריסטוף וולץ הישן)

ובעצם, כל הסרט יכול להיות תחום במרכאות בתחילתו ובסופו –  ג'ולס ווינפילד מספר לווינסנט ווגה על סרט מלחה"ע II בו צפה בתחנת כבלים נידחת.

באותה מידה, "ממזרים חסרי כבוד" עוסק בחוסר האונים של המילה מול המעשה; הדמויות המשכילות, השולטות אבסולוטית בשפה אחת או יותר, הבקיאות בהיסטוריה, זואולוגיה, תולדות הקולנוע ושאר דיסציפלינות, כושלות בתכניותיהן, כאשר המהמורה שגורמת להם למעוד היא תמיד התנגשות בין השפה לבין המציאות הפיזית.

לעומתן, דווקא הדמויות העילגות והבורות, אלו שיעדיפו לחבוט, לדקור ולירות את דרכן אל הפתרון, יצליחו להוציא את תכניותיהן לפועל.

דבר נוסף שייתכן וטרנטינו עשה, הוא ללכוד באמצעות רשת עשוייה נימים דקיקים של תודעה קולנועית את רוחו של סרט ההמשך שריחפה בחלל מאז שאלן ארקין ורוטגר האוור ברחו מסוביבור ולהטביע אותה על צלולואיד

אבל יותר מהכל, הסרט הוא מחווה דווקא ליצירתו של ג'ון יוסטון מ 1981 "הבריחה לניצחון", כאשר המלחמה היא תחליף לכדורגל שהוא תחליף למלחמה.

כמו בסרטו של יוסטון, גם אצל טרנטינו חבורת לוחמים מאולתרת מובלת על ידי בריון אמריקני חסר משמעת תורמת לנפילת הרייך השלישי.

גם ב"בריחה לניצחון" וגם ב"ממזרים חסרי כבוד" העימות הסופי ממוקם על רקע ספקטקל מופרך לחלוטין מבחינה היסטורית, המתרחש, במקרה או שלא במקרה, בפאריז, עיר הולדתו של הקולנוע.

 שוט הפתיחה של "צבא הצללים".

 

פורסם בקטגוריה טרנטינו, יונתן רטוש, כדורגל, מלוויל, ממזרים חסרי כבוד, ציטוטים | 3 תגובות

כמו להאזין לביטלס בלי אטמי אזניים

מיקס שירי בונד פוטנציאליים, עכשיו, שם.

(והתמונה לקוחה מהבלוג המרתק\אובססיבי הזה)

פורסם בקטגוריה בונד, מלבן על הזמן | כתיבת תגובה

מכוכב המוות לכדור המראות

קרוב לוודאי שאם אנשי הדיסקו של סוף שנות השבעים היו יודעים שיתברר כי דארת' ווידר התחיל את הקריירה שלו כילד מעצבן הם היו מוחקים אותו רטרואקטיבית מהיצירות שלהם, משל היה קומיסר סובייטי שסר חינו בעיני סטלין

למרבה המזל הם לא ניחנו ביכולת הזו, וכך אפשר לראות את גלגולו שחור המדים של מר סקייווקר הבוגר מגיח בקליפ של בלונדי

(קאבר ללהקת הרוקסטדי הפארגונס, אם להכנס לפרטים)

או מאוזכר על ידי שרה ברייטמן, בתקופה היותר משעשעת שלה

הצרפתים גם הם לא יכלו שלא לטמון את ידם הסמי-אוונגרדיסטית בצלחת

אגב, הקטע הוא מ 1978 ולא כמו שטוענת הכותרת, ואם מסתכלים טוב בדקה ה 4:17 של הקליפ הזה אפשר לזהות את העטיפה

מילות סיכום מוצאות מהקשרן: ג'רוויס קוקר

פורסם בקטגוריה דטרמניזם טכנולוגי, דיסקו, הוליווד, מוות, סטלין | כתיבת תגובה

"פשר המאצ'טות" לזיגפריד פרויד


בפרק החמישי בעלילות ג'ון רמבו המתקרב והולך, כפי שמספרים האנשים הטובים ב"אמפייר", יגוייס הלוחם בדימוס לעוד משימה אחרי אחרונה.
והפעם נגד חיילים מהונדסים גנטית.


לכל אלו שפעמוני אזעקת חייל אוניברסלי III התחילו לצלצל בראשם מציע היוצר את המלים המרגיעות הבאות:

It's not a super-soldier, it's a feral beast; a thing. It’s this amalgamation of fury and intelligence and pure unadulterated rage, from before men became human – it’s inhuman! It's man's 'conscious' fighting his dark, uncontrollable unconscious.

שמובילות למסקנה בלתי נמנעת – אחרי שהיה מתאגרף, לוחם קומנדו, שוטר, גנגסטר, נהג מרוצים וזמר קאנטרי מתלמד

הגיעה שעתו של סטאלונה להפוך לגיבור על שנלחם בתת המודע חסר העכבות – סופראגו!


כן, מישהו כבר עלה על הרכבת הזו קודם.

מצד שני, בין שתי סינפסות אובדות במרחבי החלל והזמן מתרוצצים להם חילופי הדברים הבאים מתוך "רמבו וי- גרסת הסאבטקסט":

-איפה האיד קפטן\ד"ר ג'ון ג'יי רמבו?
-האיד? [נהמה] אל אדחא!

והנה זיגפריד + מאצ'טה טבטונית טובח באחד הדרקונים החביבים ביותר שנראו על המסך

פורסם בקטגוריה דיאלוגים, דינוזאורים, הוליווד, פריץ לאנג | כתיבת תגובה

כן, כן, "הולך בעוד יותר כוח", בטח.

"כוח המחץ", סרטו החדש של סטיבן סומרס, הוא לא סרט טוב.
למען האמת, במשולש האיכות הקולנועית ע"ש סרג'יו לאונה™ הוא קרוב יותר לקודקוד הואן קליפי.
gijoe.png
(לנטייה למכוער אחראים כמה מהאפקטים הדיגיטליים)
מצד שני, ויכול מאד להיות שהוא מקבל פה הרבה יותר מדי קרדיט, נראה כאילו סומרס מודע לגמרי למידת הרעילות של הפסולת התסריטאית עמה הוא בה במגע ובכל זאת הוא בוחש בה בשמחה ובלי כפפות.
כמו "ואן הלסינג" הנורא ו\או לא מוערך שהיה אוסף להיטים של סרטי האימה של חברת יוניברסל משנות השלושים, גם הסרט הנוכחי מנסה הוא מעין טיוטא לאנתולוגיה של ז'אנר האקשן בשלושים השנים האחרונות: ממרדפים הרסניים והשמדת מונומנטים היסטוריים נוסח מייקל ביי, דרך יחידות מובחרות מסתבכות בארצות אפריקניות צרובות שמש ומצולמות במצלמת כתף במסורת "בלאק הוק דאון" ועד לנבל עם מזימה ובסיס אם מופרכים בקנה מידה ג'יימס בונדי.
ולקינוח, נינג'ות שחורות ולבנות

כן, בדיוק כאלה, רק בהרבה יותר כסף ועם הרבה פחות שפם.
השחקנים, ברובם, גם לא מתאמצים יותר מדי, במיוחד דניס קווייד שמציג ווריאציה חדשנית וניידת על נושא "תפקיד הכורסא" – "תפקיד כסא הגלגלים", אם כי לראות את מרלון וואיינס מטיס מטוס בקלטית זה לא בהכרח דבר רע.
לאזכור מיוחד ראויה סצנה בה הולוגרמה של דמותו של כריסטופר אקלסטון משוחחת עם חברי כוח המחץ (או ה"ג'ואים" כמו שהם נקראים כאן) ואחר כך אקלסטון האמיתי משוחח עם הולוגרמות של שותפיו לפשע ולרשע – מעין הכרזה על המלאכותיות והחלילות הבוטות של הסרט.
ואם כבר אקלסטון, הוא מפצה במבטא סקוטי מודגש עד אימה ובהתלהבות מוגזמת מתפקיד האיש הרע על ישנוניותם של חבריו, ובהחלט מגיע לו ספיישל ב
Over-actor's studio
(תכנית שהייתי בשמחה משנה את שמי לאובר-ג'יימס ליפטון כדי להנחות).

פינת "הם דווקא היו בסדר פעם"
סומרס

ואקלסטון

פורסם בקטגוריה כוח המחץ, כריסטופר אקלסטון, נינג\'ות, סטיבן סומרס | 2 תגובות

זה לא עוד מיתוס צ'אק נוריס מופרך


מבט – אולי מדוקדק מדי – בקריירה של האיש ואלפי האגדות, יגלה שמהלך הקריירה שלו היה נסיון לטריאנגולציה (כן, טוב, לא ממש, אבל חבל לא להשתמש בכזו מילה מוצלחת) של מקורות הבלוז.

טקסס זכתה, כראוי, לכבוד כפול

זה, אגב, הסרט עליו אמר צ'אק נוריס

דיוויד קראדין יודע להלחם כמו שאני יודע לשחק.

ועניין המסע לשיקגו נפתר גם הוא בקלות יחסית

ומה באשר לאתגר בלוז הדלתא של המיסיסיפי?

אמנם קשה למקם סרט פעולה במיסיסיפי

(פלורידה אמנם קרובה, אבל זה לא מספיק)

אך לא איש כקרלוס ריי נוריס ג'וניור ייכנע למגבלות גיאוגרפיות, כאשר הוא יכול לפרוץ לשדה הסמנטי בו נפגשים האלפבית היווני ויחידות העלית של צבא ארצות הברית

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בלוז, בליינד ווילי ג\'ונסון, בליינד למון ג\'פרסון, דלתא, סאן האוס, צ\'אק נוריס | כתיבת תגובה

"הוא לא כבד, הוא אובייקטיבי חדש" (מיוחס לרידלי סקוט)

אם מנפים מגרסתו המוצלחת של טוני סקוט ל"חטיפת פלהאם 123" את כל הסצנות העלילתיות, שלא מצטיינות במקוריות או ברק עודפים; כלומר את מרבית הסרט, נשארים עם משהו שדומה יותר לרימייק של סרטו של וולטר רוטמן מ 1927, "ברלין:סימפוניה של עיר גדולה".

סרט שיכול אולי לזכות לכותרת "ניו יורק: רמיקס של עיר גדולה"

וכולל מחווה שנונה למדי לשרות המפות של גוגל

View Larger Map

ויש גם חוליות חסרות

(לא קליפ רשמי, ערוך מסרטו של קרסון דייוידסון  3rd Ave. El מ 1955)

וזו הגרסא של ד.א. פניבייקר

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה לה סיוטה, סימפולים | 2 תגובות

אווזי הוא הגולדברג החדש

אתה לא יכול לעשות שני דברים באותו זמן

נושאי המגבעת, 1992

הקולנוע, לעומת זאת לא יכול להיות בשלושה מימדים באותו הזמן.

ובגלל הדו מימדיות המובנית שלו, כל נסיון לפנות לתחום ה 3D מכריח את יוצרי הסרט לוותר על מימד אחד, מה שהופך סרטי אימה שטוחי דמויות למועמדים האידיאליים להסבה.

אחרי "בלאדי וולנטיין" מגיע הפרק הרביעי בסדרת "יעד סופי" המצויינת, ומעלה שתי קושיות שונות לחלוטין זו מזו.

הראשונה: האם כפועל יוצא מהתלת מימד המיתות  בסרט יאלצו לוותר על התנועה בצירים האנכיים והאופקיים לטובת תנועה על ציר העומק, מה שיוציא מהרפרטואר את רוב ההחתכויות וההמחצויות

לטובת ווריאציות על שיפוד?

השנייה: האם התקרבות הזריזה של הסדרה למספר שבע מעידה על כך שכל הסדרה הייתה בעצם שרשרת פריקוולים שתסתכם בהתגלותו של המוות כארנסט סטאברו בלופלד מטאפיזי וחובב שחמט?

(במשחקי לוח אחרים הוא קצת פחות טוב)

סקוט ווקר, אוהד נצחונות:

1.לימונדה ואלכוהול – הערבוב המושלם של ילדות ובגרות. תוסיף לזה חומוס, ונגעת במוות.

(ז'ק מוסרי)

עוזי וייל

הגבול הדק

2002

פורסם בקטגוריה אוהד פישוף, אלכוהול, בונד, דטרמניזם טכנולוגי, מוות, סלפסטיק, סקוט ווקר, ציטוטים | כתיבת תגובה