מדען\נית מוכשר\ת אך בעל אתיקה מפוקפקת (שתוסבר בהמשך) מפתח תרופה שמשפרת יכולות קוגניטיביות של בעלי חיים (המשך: הורה של המדען\נית לוקה באלצהיימר ואין לו זמן לחכות לוועדת הלסינקי). התוצאות הרות אסון, במיוחד לאפרו-אמריקאיים תאבי בצע במשרות ניהול בכירות.
לא נשאר אלא לתהות מי יהיה אחראי לפסקול של Ra.One, הרימייק לטרון\מטריקס\כל סרט מדע בדיוני אחר שמתנדנד בין טכנופיליה וטכנופוביה בגווני תכלת מתכתיים בכיכובם של שארוק חאן וקארינה קאפור
(דיוואלי זה הכריסמס של האנשים שיודעים מה טוב)
מעניין אם צ'רנג'יט סינג פנוי.
ובגלל שסימטריה, טריוויה ומעגלים סגורים זה חשוב: סינג הקליט את האלבום הזה ב 1982, השנה בה יצא טרון המקורי
מותחנים מסוף שנות ה 90 של המאה ה 20 מבוססים בצורה רופפת על מקור משנות ה 60-70 של אותה מאה, בהם הגיבור נלחם בגורמים זדוניים ברוסיה של אחרי נפילת הקומוניזם ולפני עליית פוטין (עובדה הגורמת להם להקרא בחוגים מסויימים “מותחני עידן ילצין”) או בעושי דברם. הסרטים נוטים להיות לא מוצלחים במיוחד ולהכיל – חוץ מדמויות מרובות דרכונים שמשתמשות בשפם מודבק כמו שסופרמן משתמש במשקפי ראייה – פסקול טוב מהסרט עצמו.
בצד שמאל של הפריים יש להציב דמות גברית בגילאים 19 עד 41 ובגובה 178 עד 185 סנטימטרים. בצד ימין של הפריים יש להציב דמות נשית בגילאים 22 עד 28 ובגובה של 161 עד 171 סנטימטרים. על הדמות בצד שמאל לאחוז בפרק ידה של הדמות בצד ימין שתוצב במרחק של 30 עד 50 סנטימטרים מאחוריה, ולמשוך אותה קדימה בריצה. הדמות בשמאל הפריים תעטה ארשת על הטווח שבין דריכות ונחישות בעוד הדמות בימין הפריים תעטה ארשת על הטווח שבין חרדה וחרדה.
על המדרגות יש לעלות חזיתית, שכן עלייה בהליכה לאחור או במצודד בלתי־נוחה בעליל. נקודת המוצא הטבעית היא עמידה, הזרועות רפויות בלי מאמץ, הראש זקוף אך לא יותר מדי כדי שהעיניים יוכלו לראות את המדרגות הממוקמות בדיוק מעל זו שאנו עומדים עליה, והנשימה איטית וקצובה. כדי לעלות מדרגה אחת יש להרים תחילה את חלק הגוף הממוקם למטה מימין, שבדרך־כלל עטוף בעור או בזמש ופרט למקרים יוצאים־מן־הכלל אינו חורג מרוחב מדרגה. משהונח חלק זה, שלשם הקיצור נקרא לו כף־רגל, על המדרגה הראשונה, אוספים את החלק המקביל לו בצד שמאל (הקרוי אף הוא כף־רגל, אך אין לבלבל בינו לבין כף־הרגל הנזכרת לעיל), מביאים אותו אל גובה כף־הרגל וממשיכים הלאה, עד שמניחים אותו על המדרגה השניה, כך שכף־הרגל תעמוד על מדרגה זו. בעוד כף־הרגל עומדת על המדרגה הראשונה. (המדרגות הראשונות הן תמיד הקשות ביותר, עד שמשתלטים על הקואורדינציה הנחוצה. השם המשותף לכף־הרגל ולכף־הרגל מקשה על ההסבר. יש להקפיד במיוחד לא להרים את כף־הרגל ואת כף־הרגל בעת ובעונה אחת.)
שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן מדוע סרט נדל"ן רדוף לא יוכל לעבוד בישראל:
צורנית\ארכיטקטונית, כמעט ואין בתים מעץ בארץ, כך שאפשר לשכוח מחריקות מורטות עצבים של רצפה\קירות\תקרה ומרצפת רופפת היא לא תחליף הולם (שלא לדבר בכלל על המחסור המשווע במרתפים).
תכנית (וחמורה\משעשעת יותר) סרט שעוסק בבית רדוף רוחות יקרוס ברעש מחריש אוזניים תחת משקל המטאפורות הפוליטיות המגוחכות שימצאו בו.
מצד שני, לא בטוח שלא הייתי משלם על צפיה בסרט שמתאר את מאבקם של המיסיונרים האמיצים של "אם תרצו" ברוחות הרפאים של הנכבה.
כיוון שלחיים אין ברירה אלא לחקות את האמנות ועלילת “ברבור שחור” הולכת ומשתחזרת בדמות הקומדיות התאומות בכיכובן של נטלי פורטמן ומילה קוניס (שאפילו חלקו אותו שם באופן זמני)
קיומו של סרט שלישי – במימד זה או אחר – הוא בלתי נמנע.
באותה נקודה ארכימדית נמצאת קומדיה מאמצע\סוף העשור הקודם ובה ווינונה ריידר מתכננת לגלות את חדוות ההתקשרויות הפיזיות גרידא, אך מוצאת את עצמה מפתחת רגשות בלתי צפויים.
ובאותו עניין: ג’ונה היל הוא אליזבת שו
(אם מסתכלים היטב, אפילו מוצאים את יוצאי “הסמויה” בשניהם)
אחרי שהשתתפה ב"התחלה" בו העלילה מתקפלת לתוך עצמה במישור התודעתי וב"בחצות בפאריז" בו העלילה מתקפלת לתוך עצמה על ציר הזמן, נותר רק צעד הגיוני אחד בקריירה של מריון קוטיאר.
סרט בו העלילה מתקפלת לתוך עצמה מרחבית.
"על חוסר הדיוק במדע" (שם זמני)
דראפט ראשון: קוטיאר משחקת את חברתו של טייס ניסוי שממוזער ומוזרק לתוך טייס ניסוי שממוזער ומוזרק לתוך מרטין שורט.