אנשים מלומדה
בדיוק בחצות הלילה היו האורות ורחש השיחות במטרופוליטנו מתעמעמים ועיגול של אור בוהק אדום וכחול האיר את המקום שהנגנים עמדו לנגן שם. בארשת רגועה של ותק ויעילות, כמו גנגסטרים שעומדים לעשות פשע בשעה היעודה, חברי ה"טריו ג'אקומו דולפין", שישבו שעונים על מרפקיהם בפינה של הדלפק שרק המלצרית הבלונדית או אני התקרבנו לשם, היו מסיימים את המשקאות ואת הסיגריות שלהם ומסמנים זה לזה. נגן הקונטרבס נע בכובד ראש של בתולה שחורה. בחיוך עצל ואדיש התיישב על שרפרף והשעין את צוואר הקונטרבס על כתפו השמאלית, ובחן את הצופים כאילו אינו מכיר כל מעלה זולת הוותרנות.
בובי, המתופף, התמקם מול התופים במיומנות ובחשאי, כמתאבק סהרורי, ושיפשף אותם במברשות במעגלים, בלי לתופף עדיין, כמעמיד פנים שהוא מתופף. הוא לא שתה אלכוהול אף פעם: בהשג ידו עמד תמיד מיץ תפוזים. "בובי שמרן," אמר לי בירלבו, "הוא לוקח רק הרואין".
ואילו הוא, בירלבו, עזב אחרון את הדלפק ואת כוס הוויסקי. בשערו המתולתל, במשקפיו הכהים, בכתפיו השמוטות ובידיו המיטלטלות לצדי גופו כידי אקדוחן הלך לאט אל הפסנתר בלי להביט באיש ובתנועה פתאומית פשט את אצבעותיו אל המקלדת ברגע שהתיישב מולה. השתרר שקט. אני שמעתי אותו מקיש באצבעותיו בקצב ומכה ברצפה ברגלו ובלי הודעה מוקדמת התחילה המוסיקה, כאילו לאמיתו של דבר כבר ניגנה זמן רב ורק אז הותר לנו לשמוע אותה, בלי אקדמה, בלי הטעמה, בלי התחלה ובלי סוף, כמו הגשם שנשמע פתאום כשיוצאים לרחוב או כשפותחים חלון בליל חורף.
אנטוניו מוניוס מולינה
החורף בליסבון
1987
מספרדית: טל ניצן – קרן
ארפלס טבע 