תמיד יהיה לו פריז

 

 

 

במורד הסולם, מתחת לאנטואן דואנל הקופא מול הים בסוף 400 המלקות ולקיד וקאסידי שאלפי הכדורים של הצבא הבוליביאני לעולם לא יפגעו בהם, ניצב לו פריז פריים אלמוני למדי, אך מכמיר לב.

ב 1972, בסיומו של גלגול הבלקספלוייטשן של ג'ונגל האספלט* פורץ תאלמוס רסולאללה בריצה, הרחק מאולם התעמלות בצפון קליפורניה בו נערכת תחרות יופי מקומית שם השאיר שני שוטרים פתאים, הרחק משותפיו הנבגדים, הגוססים והמתים לשוד היהלומים הכושל, הרחק (אם להודות באמת) מסרט לא ממש טוב, וקופא כשחיוך על פניו.

 

הוא עוד לא יודע שבסופו של דבר הוא ייתפס.

הוא עוד לא יודע שחוץ מלהיות בן דמותו ואן הלסינג ב"בלקולה" כמה חודשים אחר כך הקריירה שלו לא תגיע ממש רחוק.

 

(פרד "הפטיש" וויליאמסון זה לא כל כך רחוק, למרבה הצער)

 

הוא לא יודע שתשע עשרה שנים מאוחר יותר הוא ימות בגיל 51 מהתקף לב בניו מכסיקו**.

הוא לא יודע עוד הרבה דברים.

אבל, בשבריר השנייה הזה הוא כן יודע שהוא בחוץ, שהוא חופשי ושהחוק, "האיש" והגורל לא הצליחו להניח עליו את ידם הכבדה, ובאותו רגע, באותה נקודה מזערית ושבירה על רצף הזמן והחלל הוא נראה כמו הדבר המאושר ביותר שאי פעם הוטבע על צלולואיד.

 

 

* למרות שהוא מתרחש כולו בקליפורניה Cool Breeze נקרא בעברית "יהלומים נוצצים בהארלם", פיגמנטציה, מסתבר, חזקה יותר מגיאוגרפיה.

 

** משום מה זכרתי שהוא מת ב 1975 מסרטן ולפי רסיסי טריילר שהופיעו ביו טיוב ונעלמו הסרט גם לא מסתיים בדיוק כמו שתיארתי (המציאות 2 הקולנוע כפי שדמיינתי אותו 0).