מטבעם, סרטים על מתאגרפים הם סרטים עצובים.
להבדיל ממערבונים, שכראוי לז'אנר האמריקאי מכולם עוסקים במהירות, שכן
America is all about speed. Hot, nasty, badass speed
Eleanor Roosevelt, 1936
אם להאמין לכותרות הפתיחה של "לילות טלדגה" (ואין שום סיבה שלא להאמין להן)
הרי שהתכונה הבולטת ביותר בגיבורי סרטי האגרוף היא יכולת ספיגה.
מתאגרפים קולנועיים מצטיינים בלשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר ומטחי מרגמותיו,
מטחים שבמקרה שלהם עטויים לרוב כפפות עור במשקל עשר אונקיות.
(פה יכלה להכנס השערה על הקשר בין איוב המקראי למושג Jobber [איובאי? איוביסט?], אלמלא ויקיפדיה הייתה מנחיתה אותי לקרקע המציאות התעסוקתית).
סרטי קרקסים, וליצנים במיוחד, נוטים, מצדם, להיות מדכדכים לא פחות.
ומכיוון שההאבקות מקצועית היא אגרוף כפול ליצנות, אין זה פלא כי "המתאבק" הוא אולי הסרט העצוב ביותר שעלה לאחרונה על המסכים.
עוד קצת על ליצנות ומהלומות אפשר למצוא בקטע הבא מטרגדיית הסלפסטיק (כפי שהוגדרה פה) He Who Get Slapped של ויקטור שיוסטרום מ 1924, בכיכובו של לון צ'ייני הגדול.
(הסרט ניתן לצפייה במלואו כאן)
וזה שיוסטרום בתרגום ל WWEית מדוברת
או
פרלוד לרנדי רובינסון
אבל, סרט של ארונופסקי מצטיין לא רק כאודיסאה העוברת על שק דמעות עצורות במשקל 100 ק"ג, אלא גם בשרטוט הסביבה בה הוא מתהלך; אותו חבל ארץ כחול צווארון בו בו גברים בגיל העמידה במעילים מוטלאים באיזולירבנד יודעים שמעיל יד שניה בצבע ירוק זרחני הוא מתנת יום ההולדת המושלמת לבנותיהם המנוכרות, מקום בו אפשר לבהות שעות בתמונה ועדיין לא לראות את הסירה
(ולהשערה המופרכת של השבוע: אם מסתכלים מספיק זמן על הקהל של הופעתו האחרונה של רנדי רובינסון, אפשר לראות שם את ווילם), מקום בו שנות התשעים וקורט קוביין מתקבלים בנחירות בוז לתוך בקבוקי בירה שהתרוקנו עוד לפני חצות היום.
אוֹדָה לאסתטיקה ניו ג'רזאית
אי אז בתחילת העשור נהגתי להקליט סרטי פעולה זולים ששודרו בערוץ הסרטים בשעות הלילה,
רצוי עם "קטלני", "משימה", או "חיסול" בכותרת –
רצוי אפילו עוד יותר בכיכובם של פרנק זגרינו, מייקל פארה או גארי דניאלס
(אחד מהסרטים האלו היה סרט מדע בדיוני של אבי נשר בכיכובו של אוליבייה גרוניה, שחקן שמעלתו העקרית היא דמיון לדניאל ברנאדהרט שידע בעיקר להיות חיקוי ז'אן קלוד ואן דאם מוצלח, עובדה שהביא ללופ מבטאים משעשע למדי).
באחד הלילות עלה בגורל\לוח השידורים סרט על סוכני FBI הדולקים אחר כנופיית טרוריסטים מסוכנת.
בציפייה לחגיגת שורות מחץ דלוחות ושעונים דיגיטליים אדומי נורות החשים אל האפס התיישבתי מול הטלוויזיה.
וזה מה שקרה, בערך:
אחרי הריגה לא מכוונת של שוטר, יורדים חברי המחתרת, אה… למחתרת, ומבלים כמעט עשרים שנה בזהויות בדויות.
במקביל חוקרי ה FBI מחטטים בתיקים חקירה ישנים, בודקים חשבונות בנק ומשווים תמונות מטושטשות בשחור לבן.
לבסוף, באופן כמעט אקראי נתפס מנהיג התא, שכבר הספיק להתברגן קשות ונעצר בדרכו מהעבודה ליד אותם מיכלי דלק
שטוני סופרנו יעבור לידם כמה שנים מאוחר יותר.
עם העצרו, הוא יוצא מהמכונית, מרים ידיים ומקשיב לזכויותיו מוקראות לו.
ארפלס טבע 
וחייב להיות כאן אזכור לבארטון פינק שמנסה לכתוב תסריט לסרט מתאגרפים (תחת ההדרכה הגאונית של טוני שלהוב).
בהחלט.
אז הנה, היישר מדף הציטוטים של IMDb
Look Bart, barring a preference we're going to put you on a wrestling picture, Wallace Beery. I say this because they tell me you know the poetry of the streets, so that would rule out westerns, pirate pictures, screwball, bible, roman… look, I'm not one of those guys who thinks poetic has got to be fruity. We're together on that aren't we? I mean I'm from New York myself, well, Minsk if you want to go all the way back. Which we won't, if you don't mind and I ain't asking. Now people are going to say to you, Wallace Beery, wrestling, it's a B picture. You tell them: BULLSHIT! We do NOT make B pictures here at Capitol. Let's put a stop to that rumor RIGHT now!
(האמת, זה ציטוט של הבוס של שלהוב [הגאון] מייקל לרנר)